נהיגה בשכרות – בדיקת מאפיינים

 

ככלל, הוכחת העבירה של נהיגה בשכרות אינה חייבת להיעשות רק בדרך הקבועה בתקנות התעבורה ובפקודת התעבורה, ובהחלט אפשר להוכיח שכרות בראיות אחרות הנלמדות מהתנהגותו של הנהג. אומנם דרך המלך להוכחת העבירה של נהיגה בשכרות הינה על ידי הבאת ראיות מדעיות כמו בדיקת נשיפה או בדיקת דם, אך ניתן להרשיע בעבירה זו גם על סמך בדיקת המאפיינים בלבד. הלכה זו נקבעה בבית המשפט העליון לפני שנים רבות, ועדיין שרירה וקיימת (בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נגד מדינת ישראל).

על פי התנהגותו של הנהג ניתן להרשיע הן בעבירה של נהיגה בשכרות והן בעבירה הקלה יותר של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אולם, במידה ובית המשפט ימצא כי אין מקום להסתמך על בדיקת השכרות המדעית בשל כשלים ראייתיים (או שבדיקה כזו כלל לא נערכה)  ורק התנהגותו של הנהג מלמדת על שכרות – קרוב לוודאי כי הנאשם יורשע בעבירה הקלה יותר של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

מנקודת מבט של ההגנה בתיק יש להבהיר כי צריך לנהוג במשנה זהירות טרם מרשיעים נהג בעבירה חמורה כל כך רק על סמך התנהגותו, שכן, כפי שצויין, דרך המלך הינה הרשעה על סמך בדיקה מדעית, וכמו כן יש לקחת בחשבון כי ההתרשמות מהתנהגותו של הנהג על ידי השוטרים במקום הינה סובייקטיבית ונתונה למחלוקת.

כך לדוגמא, קבע בית המשפט בתיק 4038/05 (מדינת ישראל נגד עבד אל קאדר מאלק) כי "קיים סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית, בין אם של שוטר ובין אם של אחר ודרושות ראיות אמינות, המוכיחות את טענת השכרות מעל לכל ספק סביר".

דברים ברוח זו נאמרו אף על ידי בית המשפט העליון בתיק בר"ע 666/88: "הבדיקה המדעית היא כמובן מדוייקת יותר מכל הסתמכות על התרשמות גריידא, אשר אליה יש לגשת בזהירות רבה, כי ייתכנו טעויות, אי-הבנות, ואי-גילוי הטעם האמיתי להופעתו המעורערת של הנהג אותה שעה. בכל מקרה יש להעדיף, לכן, בדיקה מדעית על התרשמות גריידא".