נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו כי ביום 21.2.07 בשעה 07.12, נהג בכביש מספר 40 באזור צומת בית קמה לכיוון צפון במהירות של 151 קמ"ש במקום במהירות של 90 קמ"ש. כתב האישום הוגש מכוח חזקת הבעלות הקבועה בפקודת התעבורה.

בהזמנה לדין וכתב אישום נרשם בפרק "נסיבות המקרה" כי לאחר שהרכב נלכד באמצעות הממל"ז, נוסע במהירות של 154 קמ"ש (לפני הפחתה), נמלט הרכב. משנעצר נמלטו ממנו הנהג והנוסע. עוד מצוין שם, כי בעל הרכב הודיע למשטרה על גניבת הרכב ונוכח החשד שההודעה נועדה להסיר ממנו את האשמה, הוא נחקר בגין הגשת הודעה כוזבת.

מטעם ההגנה הוגשה הודעתו במשטרה מיום 21.2.07 שעה 09.51 על גניבת הרכב וחקירתו באזהרה בגין הגשת הודעה כוזבת. משבחר הנאשם שלא להעיד, התקבלה ההודעה רק לצורך הוכחת הגשת התלונה בגין גניבת הרכב וחקירתו באזהרה כאמור. אולם, ההודעה לא התקבלה לצורך אמיתות תוכנה.

בית המשפט לתעבורה קבע כי מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם הינה מידת ההוכחה הנהוגה בדין האזרחי, דהיינו עמידה במאזן ההסתברות. כלומר על הנאשם להוכיח כי העובדות נוטות יותר לטובתו מאשר נגדן. דהיינו על הנאשם להוכיח על פי מאזן ההסתברות כי הרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו ובלא רשותו. לא די לנאשם שיעלה ספק סביר על מנת לסתור את החזקה מכוחה הועמד לדין.מאחר והנאשם בחר שלא להעמיד את גרסתו במבחן החקירה, בית המשפט החליט להרשיע אותו מכוח החזקה שבחוק.

 

עורך דין תעבורה – מגן על רישיונך

עו"ד תעבורה – מציל את פרנסתך

עורך דין לתעבורה דואג שרישיון הנהיגה שלך יישאר עמך לאורך כל הדרך

 

5129371